אנחנו חיים בעולם משוגע, מנסים להתמודד עם העומס, השבועות הארוכים שלא נגמרים ותחושת עייפות שלא נגמרת (מי ישן מספיק שעות בלילה?). אבל מסתבר שגם מושג העייפות הוא יותר דינמי ממה שחשבנו…

כבר ב- 2001 פיזיולוג ספורט שנקרא טימותי נואק בדק איך המוח מגיב לריצת מרתון. הוא הסביר את מנגנון “hit the wall” בספורטאים שמשתתפים באירועים שדורשים סיבולת גבוהה: כשהם מתעייפים ומרגישים כאב במהלך מאמץ, המוח משמיע אזעקה ומעביר מסר שתיגמר להם האנרגיה מהר (ע"י גיוס פחות שרירים לפעולה- וייסות שנעשה ע"י המוח כדי לשמור על האנרגיה של הגוף). זה נקרא  תפקיד "השליט המרכזי" של המוח. רצי המרתון חייבים להתעלם מהמסר הזה, להבין שאין באמת סכנה וכך הם מצליחים לסיים את המירוץ. זה דומה למצב בו נדלקת הנורה של הדלק אבל בעצם אפשר עוד לנסוע די הרבה.

זוכרים שדיברנו על תגובת FIGHT OR FLIGHT? בתקופת האדם הקדמון, כשהאדם הלך בג'ונגל וראה אריה, כדי שהוא ישרוד הוא היה צריך להחליט בשניות מה הוא עושה: לברוח או להילחם באריה. אז הופעלה תגובת "הילחם או ברח", באנגלית- FIGHT OR FLIGHT. צריך להפעיל שרירים, לראות בחדות, להעלות לחץ דם ודופק. מה שלא צריך זה לחשוב הרבה, לעכל, לתחזק את מערכת החיסון. ולכן הדם מוזרם לשרירים, ללב שמעלה לחץ דם ודופק, הראיה מתחדדת, תגובות החרדה והתוקפנות מתעצמות. כל אלה- כדי לאפשר לאדם לשרוד מול האיום הקיומי.

במסגרת העולם המערבי המלחיץ שלנו, גם גירויים שהם לא סכנה קיומית גורמים לנו להפעיל את תגובת ה FIGHT OR FLIGHT: כשהבוס צועק עלינו בעבודה, כשמישהו עוקף אותנו בכביש, כשאנחנו צריכים לדבר מול קהל… התגובה מופעלת בצורה אוטומטית, לעיתים רבות לא בצורה פרופורציונית למידת האיום. ואז מופיעים התקפי חרדה, ירידה בתפקוד מערכת החיסון, דיכאון ועוד.

מה שעוד קורה בזמן תגובת FIGHT OR FLIGHT, הוא שאי אפשר להרגיש כאב או עייפות. אחרי שהמצב הזה נגמר המוח מפעיל מצב של מנוחה ע"י כך שהוא מייצר עייפות, כאב וירידה בתפקוד הקוגניטיבי- כדי להכריח את הגוף לנוח. המצב הזה יכול להימשך ימים עד שבועות אחרי טראומה. כשהפציעות מחלימות, המוח "מכבה" את הסיגנל הזה ומאפשר לחזור לתפקוד מלא.

בעולם המודרני, הסכנות הן בעיקר מצבי סטרס ומצוקה רגשית. כשאדם חווה אירועים מלחיצים משמעותיים, המוח מפעיל את תגובת המנוחה- החלמה לזמן ממושך. המוח ממשיך להזהיר אותנו מפני סכנה חיצונית ע"י כך שהוא יוצר את הכאב, העייפות והירידה הקוגניטיבית. הם לא נגרמים בגלל נזק מבני לגוף.

אנחנו כבר יודעים שהמוח שולט בתפיסה שלנו:

אנחנו חשים מה שהמוח שלנו מצפה לחוש- ראיה, שמיעה וטעם. דוגמאות נפוצות לכך הן אשליות ראיה, כמו בתמונה הזאת: במבט ראשון רואים שני אנשים זקנים, אם מתעמקים קצת רואים שני מקסיקנים מנגנים.

תהליך דומה מתרחש לגבי תחושות פנימיות: המוח יוצר את התחושות שאנחנו מצפים לחוש. כשהמוח במצב מתמשך של סכנה או קידום מנוחה הוא ימשיך לייצר כאב בזמן תנועה, עייפות, הפרעות בתהליך החשיבה ועוד תחושות שמטרתן לגרום למנוחה וחוסר פעילות. וככל שהמסלולים האלה מופעלים יותר הם נהפכים ל DEFAULT של המוח. כאב ועייפות הם מסרים שאנחנו מקבלים מהמוח הלא מודע שלנו, ויכולים להופיע גם ללא פגיעה פיסית. ולהיפך, לא מופיע כאב אחרי כל פגיעה פיסית.

אז… מה עושים עם זה?

אפשר ליצור מסלולים חדשים כדי לעקוף את תחושות הכאב האלה. כדי לעשות את זה כדאי לגייס את ה"סמים הטבעיים" שיש לנו בגוף- האנדורפינים.

אם נשנה את שיווי המשקל ונוריד את רמות הורמוני הסטרס ונעלה את רמות האנדורפינים- נוכל לשלוט בכאב שלנו, במצברוח שלנו ובעצם בכל המערכות בגוף (דרך הפחתת תגובת ה FIGHT OR FLIGHT).

איך אפשר להעלות אנדורפינים?

– לעשות פעילות גופנית- כמה שאפשר, בהדרגה, בקצב איטי- כל מה שעושים הוא יותר טוב מלא לעשות כלום. אפילו להתחיל מ-5 דקות יום…

– לעשות דברים שאנחנו אוהבים- להשקיע בתחביבים שלנו

– מיינדפולנס, יוגה, מדיטציה או כל מה שמרגיע אותנו

– ואפשר גם לפנות לעזרה לטיפול בשיחות (פסיכותרפיה), תרופות או שילוב של שניהם.