הימים האלה של אחרי החגים והצורך לחזור שוב לשיגרה האכזרית, לג'נגל בין העבודה/ בית/ ילדים (שלא לדבר על הכביסה שמצטברת ומסתכלת בי במבט מאשים כל פעם שאני עוברת לידה) גורמים לכולנו לתחושה של מצב סטרס מתמשך. והשלב הבא הוא הסטרס מהסטרס: המחשבה על כמה שאני לא בסדר שאני לא מצליחה להירגע, וכמה שזה לא טוב להיות בסטרס. אלו כמובן לא מחשבות מרגיעות בפני עצמן- וכך המעגל ממשיך…

ואז נתקלתי שוב השבוע במאמר שיצא ב -2012, ופורסם בעיתון Health Psychology 31, No. 5 2012.

המאמר תיאר מחקר על התפישה של אנשים את מצב הסטרס. במחקר נכללו 30000 מבוגרים במשך 8 שנים. בכל שנה הם  נשאלו שתי שאלות:

1. כמה סטרס חווית בשנה האחרונה?
2. האם אתה מאמין שסטרס מזיק לבריאותך?

ובדקו את סך מקרי התמותה של המשתתפים בשנים האלו.

המסקנה הראשונה הייתה המסקנה שאנחנו יודעים ממזמן- לא טוב להיות בסטרס. אנשים שדיווחו על רמות גבוהות של סטרס  היו בסיכון מוגבר של 43% למות.  אבל…לא כולם היו בסיכון מוגבר,  רק אלו מתוכם שהאמינו שהסטרס משפיע על הבריאות שלהם. אנשים שלא ראו ברמות סטרס גבוהות גורם מזיק לבריאותם- היו בסיכון הנמוך ביותר למות.

מה המסקנה? כשמבינים שדפיקות הלב והנשימה המוגברת הם חלק מהתגובה הנורמלית של FIGHT OR FLIGHT שעוזרת לנו להתמודד עם אתגרים, תגובת הסטרס מזיקה הרבה פחות לגוף שלנו.

אם מתייחסים לתגובת הסטרס כמיטיבה, היא גורמת לנו לפעול כדי לפתור את המשבר- למשל לבקש עזרה מאחרים. ההורמון שקשור לתהליך הזה הוא אוקסיטוצין- אותו הורמון שמופרש כשאמא או אבא מחבקים את התינוק שלהם, כשאנחנו מחבקים מישהו אהוב, או כשאנחנו נמצאים באינטרקציה חברתית עם הקרובים אלינו. מחקרים גילו שהאוקסיטוצין הזה גורם לתגובה טובה יותר של הגוף לסטרס, לעורקים להיות יותר פתוחים ולדם לזרום טוב יותר.

אז… בפעם הבאה כשאתם עומדים בפני משימה שגורמת לכם לסטרס, תגידו לעצמכם שהלב מזרים כך יותר דם לגוף כדי להכין אותו לפעילות, הריאות מזרימות יותר חמצן למוח, והאוקסיטוצין גורם לכם לחפש את הקירבה של אנשים שקרובים אליכם כדי להיעזר בהם. ואז גם אם הסטרס לא יעבור, לפחות תרגישו קצת יותר טוב, ותעשו דבר טוב למען הגוף שלכם…